לא רוצה להפרד

"יסמין… יסמין ! תתעוררי ! … "   "אה…? מ..מה קרה ? איפה אני ? ".  התעוררתי ולא הבנתי היכן אני. היכן חבריי ? יוסי, דני, רוני, קובי, דנית, ליאל, לילך ו… כולם !  הרגשתי שאני חולמת. כל מה שקרה אמש , נשכח. " אמא ! היכן כולם ? " שאלתי . "יסמין חמודה , מי אלה כולם? "  "כל החברים שהיו איתי. היינו ביחד במסיבה ורקדנו ושרנו וכולנו היינו שמחים וגם עצובים, במסיבת סיום ! " אמרתי.
 אמא לא הבינה מה קרה לי: "מתוקה שלי, כל זה היה אתמול. את רקדת ושרת כל כך יפה וכל כך התרגשנו… היית מקסימה ! " אמרה. " אבל כל זה עבר ? למה אני לא זוכרת כלום ? אני לא מאמינה שזה נגמר…  אני לא אראה יותר את החברות שלי ? את לילי ? מה אעשה עכשיו ? " הרגשתי אבודה. לא האמנתי שהכול נגמר. סיימנו את כיתה ו'. עוד מעט אהיה בכיתה ז'. אבל, עד אז יש עוד מספר חודשים ושעורי התנ"ך נמשכים , כאילו השנה רק התחילה. 
"וילכו בני ישראל במדבר ארבעים שנה… "  קראה המורה מתוך ספר התנ"ך .                                                                            " אוי , נמאס לי…  אני רוצה כבר לגמור את השנה הזאת ולעבור לבית ספר אחר וללמוד עם מורים אחרים… "  לחשה לי לילי- חברתי הטובה. אני ולילי תמיד ביחד , כל דבר אנחנו עושות יחד. תמיד עוזרות אחת לשנייה ומתחלקות… אבל זהו. בשנה הבאה זה ייגמר. היא תעבור לבית ספר בעיר הקרובה  ואני  אשאר בתיכון שלנו כאן. לא הבנתי איך היא מתלהבת כל כך לקראת המעבר הקרוב.  " אינך מפחדת מבית ספר חדש ? אין שם אף אחד שאת מכירה "  אמרתי. " את צודקת. אבל את מכירה אותי , אני תמיד יכולה להכיר חברים חדשים" ענתה לי בביטחון גדול , כדרכה.  " אני לא יודעת איך אני אסתדר בבית הספר החדש. את יודעת שלוקח לי זמן להתחבר לילדים חדשים".  סיפרתי לה על הרגשותיי. "אבל יסמין , אני בטוחה שתסתדרי, ואת יודעת שאנחנו לומדות בבתי ספר קרובים. תמיד נשמור על קשר , ונשאר החברות הכי טובו…" .
 " לילי ויסמין ! אזהרה אחרונה ! מספיק עם הדיבורים האלה כל הזמן… "
קטעה את שיחתנו המורה שולה.

השיעור הסתיים ולאחריו היו עוד הרבה שעורים כאלו מעניינים יותר וכאלו מעניינים פחות. באחת ההפסקות שמעתי את רוני קוראת בשמי. " היי , יסמין ! חכי לי ! " התפלאתי, דווקא לא היינו חברות טובות כל כך בזמן האחרון. מה היא רוצה ממני, חשבתי. " , לאיזה בית ספר את עוברת ? " שאלה רוני. " אני נשארת בתיכון שלנו, ואת ? " שאלתי אותה. " מה ? באמת ? גם אני! איזה כיף, נהיה ביחד " התרגשה רוני. לא האמנתי שרוני שמחה כל כך להיות איתי , אבל , אולי דווקא כן. כשעוברים למקום חדש, כל אחד שמכירים יכול לעזור. חשבתי לעצמי שאני כבר  מרגישה יותר טוב לדעת שתהיה איתי מישהי שאני מכירה .

" יש ! אמא ! מחר חוזרים ללימודים ! נגמר חופש פסח! אני אראה שוב  את כולם ! "  דיברתי עם אימי בהתרגשות. " אני מבינה שהיה לך ממש קשה בחופש."  התלוצצה אמא.  " את יודעת שקשה לי ללא חבריי. איני יודעת איך אסתדר בשנה הבאה". חששתי.  " אל תדאגי מתוקה , אני בטוחה שתסתדרי בשנה הבאה. ובינתיים, לכי לישון, מחר חוזרים ללימודים".  הלכתי לישון מאושרת.
מחר אני אראה את כולם.
הגעתי לבית הספר ומרחוק ראיתי את לילי מתקדמת בריצה. "יסמין,  איזה כיף שהגעת ! בואי תעזרי לנו , אנו מכינים את התפאורה למסיבת הסיום". סיפרה לי לילי בהתרגשות. " מעכשיו ? אבל… יש עוד זמן , לא ? " היססתי. " יסמין , אל תהיי מצחיקה. המסיבה בסוף החודש . עוד כמה זמן נשאר ?" הופתעה לילי מתגובתי. "בואי ועזרי לנו. יהיה כיף ! הלכנו ביחד לאולם. בכל שנה מארגנים שם את המסיבה. כל הילדים מהשכבה היו שם והתחילו לקשט את המקום. כל קבוצה עשתה משהו אחר. אני ולילי צבענו את התפאורה. כולנו הרגשנו את ההתרגשות לקראת סוף השנה.

מחר המסיבה. אני לא מאמינה שזה נגמר. מחר ניפגש בפעם האחרונה. טוב , נכון שרוני עוברת איתי לבית הספר החדש, אבל עדיין… מה עם החברים האחרים?
למה צריך להיפרד ?. "יסמין , קדימה ! בואי למיטה, כבר מאוחר " שמעתי את אמא קוראת לי.  " טוב אמא , אני מגיעה ! "  כדאי לי לישון טוב הלילה, כי מחר היום הגדול.

"יסמין, איפה את ? רוני ! ראית את יסמין ?" שאלה לילי. "לא. מה קרה ?" שאלה רוני. " אני לא מוצאת אותה בשום מקום" נלחצה לילי. "מה.. אבל היא צריכה לעלות לבמה . מה נעשה ? יסמין !  יסמין !" . שמעתי שמחפשים אותי, אבל לא רציתי לצאת מתא השירותים. חשבתי שאם אשאר שם אז אולי זה יעכב את הפרידה. … יצאתי בחשש . הבנתי שזה לא יעזור.  " יסמין , איפה  היית ? כולם מחפשים אותך . תורך לעלות עכשיו". אמרה לילי.  " טוב , אני עולה". שמעתי את כולם מוחאים כפיים ומחכים שאתחיל את ההצגה. אך לא היה לי אומץ. ראיתי את לילי מהצד והסתכלתי אליה במבט מתחנן לעזרה. פתאום התחילה המוזיקה ולילי באה לידי, החזיקה לי את היד ועלתה איתי לבמה, שרנו ,רקדנו ונהננו כל כך. בסוף ההצגה כולנו השתחווינו. ראיתי את אמא בקהל מוחאת לי כפיים והבנתי שסתם דאגתי. תמיד נוכל להישאר בקשר, נוכל לדבר בטלפון ולהיפגש מידי פעם. תמיד נשאר חברות .

 כתבה: גלי בן חיים

אודות gifted2011

בלוג זה משמש ללכתיבת רשומות (פוסטים) של תלמידי קורס "כותבים ברשת" לתלמידי מרכז מחוננים במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספר הספורים של נבחרת הכתיבה לסיום השנה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לא רוצה להפרד

  1. שלום gifted2011. הכתבה מגניבה עם המון משמעות! זה הזכיר לי את התחושות שלי שאני שיחקתי על הבמה במסיבת סיום. אומנם אני לא פחדתי לצאת אל הקהל אבל גם לי היה מאוד עצוב שנפרדים! וזה לגיטימי! כל ילד נורמלי מתרגש לקראת הסוף ומפחד שהדרכים מתפצלות וכל אחד צועד קדימה לפי הצורך שלו.. אבל גם אני נשארתי בקשר עם החברות הכי טובות שלי והיום השיחות שלנו השתנו קצת ואנו כבר מדברות על החתונות שלנו ועל הילדים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s