לולי טרנס שופ – פרק 2

למחרת בבית החולים קלטה גילי שניצלה בנס.
הקטיושה התרסקה במזל שלוש חנויות ליד, פספסה את אמה ואותה כך שלא פגעה בהן קשות.  
אמה של גילי חטפה זעזוע מוח קל ,  הן בסדר. כמעט בסדר . גילי בכתה כשהתעוררה ועדין לא הבינה מה משמעות מילותיו של הרופא, מבט בוכה וכעוס היה בפניה אך נעלם לשנייה ופינה מקום למבט מפוחד ומבוהל לחלוטין, חרדה תקפה עתה את גילי והבינה בדיוק מה הבעיה , מה לא בסדר .
זה היה בידה של גילי – בעצם אפשר להגיד שזה לא היה ! האצבע של גילי נעלמה, כאילו מישהוא חתך בדיוק במקום שהאצבע מתחברת . " אימ..אימא ! " צרחה גילי בפחד ומצוקה לכיוון הרופא עד שהבינה שבמיטה לידה נמצאת אמה, עטופה במין נייר טואלט, רק בלי ציורים עטופה בראשה ע"י מין תחבושת לא צבעונית , יבשה , עצובה . " אימא ? " פרצה בבכי יותר מר ועז עד שהבינה שאמה ענתה  " חמודה, יהיה בסדר , הכול בסדר" . גם היא הייתה עצובה.  גילי יכלה להישבע . אבל לא העיזה לראות את כף ידה הקטנה והשברירית שמחוברות אליה רק ארבעה מהאצבעות . גילי אושפזה כשבוע וחצי בבית החולים .  אלו הימים הגרועים בחייה וחרדות תוקפות אותה בכל מבט קטן . כל רגע נזכרה באירועים הקודמים , בכאבי אוזניים ובעוד מיליוני דברים זוועתיים . כל זה היה כלום לעומת ההרגשה שבידה חסר אצבע קטנטנה – זה היה נורא , אף אחד לא הצליח להוציא אותה מהחרדות.  כל לילה הייתה מתעוררת בצרחות ומעירה גם את דיירי כל החדרים שלידה . גילי חוותה דברים גרועים ממוות, לפחות כך היא הייתה סבורה . התקופה של הבית חולים הייתה עבורה כחיי גיהינום ומאז לא הצליחה אלא למלמל על הימים הנוראים,  האוכל המגעיל, הסבל, הכאב, הבדיקות הלא פוסקות, והחרדות. מחשבות מעטות חזרו כי זה נראה לה כסרט אימה מהנוראים ביותר, כאלה שבן אדם לא יכול לחשוב על רעיון כמותן,רק שטן. באותה תקופה עברו עליה מסקנות ומחשבות חדשות ומבית החולים יצאה כאילו נתפרו שפתיה, לקח חודשים רבים עד שחזרה לדבר בלי לגמגם כמעט חצי שנה גילי 'שכחה' את המילים שלמדה עד כה. לאחר אותם ימים נהגה גילי להתפלל לאלוהים על היד.
הכיתה החדשה שתהיה אחרי שנת השבתון שלה שהמציאה, ועל תקוותה שלילדים אחרים לא יקרו המקרים האלו.