מבול של דמעות

"אמא, אבא לאן אתם הולכים?" צעקו אלפי גורים ואז המבול התחיל והמבול היה כמו הדמעות של הגורים. המבול לא הפסיק, ימים על גבי ימים ירד גשם בני הארנב קיפץ על גגות הבתים כדי להינצל מהשיטפון, הוא היה חוזר ואומר לעצמו  "אמא ואבא אמרו שהם יחזרו תוך כמה ימים הם רק הלכו לדודה למה הם לא לקחו אתי איתם" אבל בני לא ידע את האמת, הוא לא ידע שהוריו לא יחזרו שהם עלו לתיבה גדולה לתיבת נוח הוא לא ידע שהם עלו לתיבה עם כול ההורים של הגורים הבוכים הוא לא ידע כלום רק שקרים הוא ידע.
40 יום הגורים עלו כמה שיותר גבוהה אף אחד לא ידע לשחות והשיטפון היה כול כך גבוה שאף אחד לא היה יכול לעמוד שם בלי לטבוע אפילו ג'רי הג'ירף שהוא הכי גבוה מכול הגורים לא יכול היה לעמוד שם אבל לאט לאט המים ירדו וחלחלו  לאדמה בני היה הראשון שירד לאדמה הוא צחק וצחק ואז.. הוא התחיל לבכות אחריו כולם ירדו ובכו רק ג'רי לא  בכה הוא אמר "בוא נלך למצוא את ההורים שלנו." "אתה צודק, כולם להתכנס מסביבי" אמר בני ומשך באפו הוא המשיך: "אנחנו מכירים את היער כמו את כף ידינו בקלות נמצא את הורינו אך הילדים לא ידעו שיש עולם מחוץ ליער וכך כולם ארזו את הבגדים הרטובים ויצאו לדרך,
בימים הראשונים לפני שיצאו מהיער פגשו עוד גורים של נחשים של מקקים ועוד הרבה חיות וכולם הצטרפו לשיירה ופתאום, שאגה כולם נבהלו בני אמר בפחד זה בטח עוד גור שהוריו השאירו אותו לבד אבל ככול שהתקרבו למקור הרעש נגלה לעיניהם אריה גדול בוגר עם זנב מבריק הם פחדו אבל חשבו לעצמם שכבר מצאו את ההורים בני הארנב שאל אותו "ראית את ההורים שלנו?" "לא, ראיתם את חברים שלי בערך בגילי הם נעלמו לפני בערך 46 ימים?" כולם הסתכלו אחד על השני וכנראה גם כולם הבינו שגם הזוג הזה נעדר.  "רוצה להצטרף אלינו אנחנו מחפשים את ההורים שלנו  ואתה תחפש את החברים שלך." ובדיוק שסיים את דבריו בני הארנב הסתכל למעלה ועשה כאילו הוא מתפלל והוא ראה קשת הוא חייך וצחק ואחריו כולם הסתכלו למעלה וצחקו ג'רי שלא הבין לאן להסתכל הצביע לכיוון המשך השביל וצעק "אמא, אבא אתם פה!!" כולם הסתכלו ולאט לאט כול ההורים והחברים הגיעו כולם היו שמחים וכולם התחבקו חוץ מבני, הוריו לא חזרו וההורים של ג'רי סיפרו לו את הנורא מכול "בזמן שהיינו בספינה הוריך נפלו למים" "מה,תיבה, איזה תיבה?" 

תיבת נוח , כמובן!

 כתבה: הדר  יצחק

התליון של רובי

התליון של רובי

• " סמל דיוויד ,סמל דיוויד ,ברגעים אלו נפרצו שעריי המוזיאון לאבני חן,אנחנו חוששים לאבן הרובי הנדירה שנתנה לנו ע"י הנסיך ליאונרד !" הטלפון צלצל במהירות, דיוויד ניתק ורץ לניידת "סע למוזיאון אבני החן ומהר, יש שם גניבה! " וכך הגיעו חמישה ניידות ובתוכם חמישה עשר שוטרים שבאו לבדוק את זירת הפשע . "אדוני ,אדוני" צעק לעברי מנהל המוזיאון שהגיע מביתו בשש בבוקר בהודעה מוקדמת. "ספר לי על התליון הזה –המנהל" אמר בקול הגברי שלו, דיוויד קיווה למידע מחוכם. " התליון הזה הובא ע"י הנסיך ליאונרד, זה התליון של סבתו שקראו לה רובי על שם התליון, התליון עצמו הוא שרשרת כסף דקיקה המחוברת לתליון רובי נדיר במיוחד שנמצא באירופה הרחוקה. התליון שווה בסה"כ 457,000 ₪ ואסור לאבד אותו הוא היה מאוד חשוב לאדונינו, ליאונרד ושלא יאמר כלל וכלל על חשיבותו של התליון לסבתו . " אמר בהיסוס ממהר שכזה, היסוס של בן אדם לחוץ על רכושו. דיוויד ענה בהנהון והצטרף לחבורת השוטרים שנכנסו פנימה בריצה . "שמישהו ידליק את האור" ג'ורג' הצהיר בקול רם והוציא אנחה מפיו. המוזיאון עוד היה חשוך-כך שהיה מסוכן להסתובב שם בעיקר בגלל שאפשר להיתקל בדברים ,תליונים יהלומים וטבעות יקרות-או אפילו בחבורת הגנבים שלפי אדוארד, סגן המנהל, היו חמושים בנשק חם. אדוארד היה בחוץ, ירייה בכתפו והמון רופאים מסביבו, מצבו היה קשה. בינתיים גם פאפרצי וכתבים של החדשות המקומיים הגיעו וצילמו עד שהסתפקו בחומרים לכתבה טובה,אלפי מבזקים יצאו בשעות האחרונות ולפי הדיווחים -השוטרים יצאו בידיים ריקות וחבורת הגנבים נעלמה ובידיה התליון של ליאונרד. באותם הימים הכול הלך במהירות,דיוויד לא ראה את ילדיו יומיים, ואשתו מדברת איתו בארוחות הצהרים.

 

• "הלו, מייגן ?" ענה בחשדות האדון השחור . "כן,זה אצלכם ?" מייגן ענתה בשנינות והאדון ענה: "אצלו, אצלנו כמו גדולים. כמה נבקש עליו ?" האדון אינו מחכה יותר מדי הוא מצפה בקוצר רוח למגע בקבוצת שטרות טובות. מייגן לא כמוהו היא יכולה לחכות הרבה בשביל הכסף כל עוד הוא בכמויות גדולות,היא אוהבת לדרוש הרבה על הגניבות שלה,בכל זאת צריך לשלם גם על המאמץ.בפעם הקודמת שגנבה –היא הייתה בפריז וגנבה צמיד עם אבני חן כחולות,שאפילו לא ידעה את שמן,פשוט קראה לצמיד "תכלת" ודרשה עליו 600,000 ₪ כשהצמיד היה שווה בקושי 200,000 ₪ היא תמיד ידעה לעשות את ה"קטע" שלה,תמיד-לעומת האדון השחור שהתחיל בעסק לא מזמן,בכל זאת היה הצלחה מהלכת לאחר גניבת התליון של רובי. " אני מאשר לך שבמצב רגיל התליון הוא 457,000 " בלי בעיה את לוקחת עליו 1,000,000 ₪ ממש בקלות . " גיחך לו האדון השחור והביט על התליון בעיניים נוצצות. גם מהצד השני של הטלפון נשמעו קולות של צחוק זה היה ברור כשמש שיש הסכמה על הסכום כופר. "מיליון זה מספיק.אני חייב להודות . " אמר לאחר דקות ספורות . "כן, אתה תקבל 200,000 על עבודה טובה.כל הכבוד ידידי ." ענתה מייגן וניתקה.

חודשיים האבן לא נמצאה ,רק כופר שליאונרד בשום אופן לא היה מוכן לשלם.הוא לא ייכנע להם,אז מה אם יש לו את הכסף.המשטרה והחוקרים עבדו קשה כמובן גם הכתבים חרשו את האירוע וניסו להוציא מיידע. דיוויד היה נואש מדי פעם לקח יום חופש להיות עם המשפחה או לנסוע לאירוע אבל לא יותר.
דיוויד בסוף שכנע את הנסיך לשלם ,לא ברור איך,והתליון חזר כשחצי מהקריסטל רובי אינו שם…האומנם ,חזר הקריסטל שלם אבל כשהיה בחדרה של הסבתא,רובי, נעלם חצי קריסטל ממנו.

 כתבה: ירדן לם

לא רוצה לעבור דירה

"לא זה … זה לא הוגן,אני רוצה להישאר כאן!" צעקתי כשהוריי אמרו לי שאנחנו עוברים דירה.
"גל..גלית חמודה אין מה לעשות, אביך קיבל אתמול הצעת עבודה שחבל לסרב לה"
ניסתה אמי להרגיע אותי.
"מותק לילדה כמוך יהיו חברות בכל מקום " ניסה גם אבי להרגיע אותי, עדיין ללא הצלחה.
זה לא הוגן איך הם יכולים לעשות לי את זה, איך הם יכולים להפריד ביני לבין מירי החברה הכי טובה שלי מאז הגן .
"אימא אני יכולה להתקשר למירי שתבוא אליי? " שאלתי את אמי.
"אני חושבת שכדאי שאת תלכי אליה מותק, אני ואבא צריכים לברר פרטים" הציעה לי אימא.
"טוב אני אתקשר" אמרתי ועליתי לחדרי.
"הלו, זאת גלית אפשר את מירי . . ." קיוויתי בליבי שהיא תענה לי.
"מדברת" ענתה לי מירי.
"מירי יש לי משהו לספר אני יכולה לבוא אלייך?" שאלתי.
"חכי שנייה,אני אחזור אלייך ביי" אמרה וניתקה.
צנחתי על מיטתי והתחלתי לבכות.
"הלו גלית זאת מירי, ההורים שלי מסכימים שתבואי אז נתראה טוב ביי"
"ביי" עניתי לה אבל לשווא, היא כבר ניתקה.
"אימא, הלכתי אל תדאגי לקחתי פלאפון" אמרתי ויצאתי.
"טוב חמודה ביי" צעקה לי אמי מחדרה.
"היי גלית" קיבלה מירי את פניי ליד דלת ביתה.
"היי" עניתי בפנים קודרות.
"קרה משהו גלית?" שאלה.
"כן האמת רציתי לספר לך… שאנחנו עוברים דירה לחיפה" אמרתי ופרצתי בבכי.
"אוי לא! את צוחקת עליי נכון?" אמרה בתקווה שאני באמת צוחקת.
"לא אני … אני באמת עוברת דירה !" אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
אני ומירי חברות מאז הגן אנחנו עושות הכול ביחד אנחנו אוהבות לצאת לקניות,
אנחנו אוהבות ללכת לסרטים ובמיוחד לאכול גלידה בגלדיריה האיטלקית כאן בעכו.
"יש לי רעיון" אמרה מירי " מחר נצא ליום כיף קניות,סרט וגלידה! מה את אומרת?"
"רעיון מצוין" עניתי לה.
"בואי ניכנס, חם מאוד כאן בחוץ" הציעה מירי ונכנסה.
"טוב" עניתי ונכנסתי אחריה.
"שלום גלית, מה נשמע?" שאלה אותי איב אמה של מירי.
"הכול בסדר" שיקרתי לה.
"אימא אני וגלית יכולות לצאת מחר ליום כיף, אנחנו מספיק גדולות לצאת לבד"         
"כן חמודה, גלית תוכלי לישון אצלנו ולמחרת תצאו יחד" הציעה איב.
"אני צריכה לשאול את אימא" עניתי לה.
"אני אדאג לזה, בינתיים תוכלו לאכול פנקייקס, יש במקרר תחממו לכן" אמרה איב.
"היא מסכימה לך, היא בדרך להביא לך בגדים וגם כסף" צעקה לי איב מהמטבח.
אבא שלי עבד בחברת הייטק ואמי הייתה וטרינרית.
נשמעה דפיקה בדלת ואמי נכנסה "קחי יש לך פה חמש מאות שקל אני מצפה ממך לא לבזבז את הכול" אמרה והגישה לי את חפציי.
"חמש מאות שקל!" אמרתי בשמחה.
ומירי הטרפה אליי "וואו גלית, אנחנו הולכות לעשות כיף מחר!" צעקה מירי.
"יש!" צעקנו שתינו. ועלינו לחדרה של מירי בשמחה.
"בואי נארגן מסיבת פיג'מות אפשר להזמין את רוני ואת דנה,הן לא חייבות לישון פה, הן יכולות ללכת בשתיים עשרה" הציעה מירי בשמחה.
"תגידי להן שיביאו את כל האיפור שיש להם נעשה תחרות" אמרתי.
דנה ורוני היו תאומות זהות כמעט (חוץ מזה שלרוני היה שיער חלק ונקודת חן מתחת לעין ימין ולדנה שיער גלי ופנים חלקות לגמרי) הרוב לא הבדילו בניהן. הן היו החברות הכי טובות של שתינו מאז כיתה א' (למרות זאת, אני ומירי החברות הכי טובות מאז הגן, הזכרתי את זה כבר).
"לא אני לא חושבת שצריך . . . " אמרה לי מירי ורצה לדלת שמול מיטתה, פעם זה היה ארון בגדים אבל עכשיו קנו למירי ארון בגדים גדול יותר, ומאז אין לי מושג מה יש בחדר הישן והקטן הזה.
"וואו זה מדהים" כמעט התעלפתי כשהיא פתחה את הדלת.
" קרמים, לקים,בשמים, איפור יש לך פה הכול" נדהמתי.
" כן סבתא שלי קוסמטיקאית היא מביאה לי ולבת דודה שלי את כל העודפים שנשארים בחנות" אמרה וחיוך ענק פרוש על פניה. " וואו " אמרתי, עדיין לא מצליחה לקלוט.

"הי מה קורה ?" שאלו דנה ורוני בפתח ביתה של מירי.
"הי" ענינו אני ומירי יחד.
"בואו היכנסו, רק שקט ההורים שלי ישנים" אמרה להן מירי.
"וואו" אמרו שתיהן כשמירי הראתה להן את מה שהיא הראתה לי לפניכן, תגובתן הייתה די דומה לשלי.התחלנו במסיבה והזמן עבר מהר כל כך שלא שמנו לב שכבר הגיע הזמן של רוני ודנה ללכת.

"טוב ביי" אמרו שתיהן ואני ומירי הלכנו לישון בידיעה שמחר יהיה יום ארוך מאוד.

"בוקר טוב" אמרה לי מירי בניסיון להעיר אותי. "בוקר טוב" עניתי לה עדיין חצי ישנה.|
"בואי צריך למהר, אמא שלי אמרה שהיא תסיע אותנו בעשר, עכשיו עשרה לתשע צריך למהר!"
"טוב טוב תירגעי" עניתי לה. התלבשנו מהר לקחתי את הארנק ויצאנו לדרך.
"ביי בנות,מירי תתקשרי אליי אם תהיה בעיה" השאירה אותנו איב ונסעה משם.
"ביי אמא " צעקה מירי ונופפה לשלום.

בסוף היום הגענו 'שפוכות' לביתה של מירי וצנחנו על מיטתה.
"בנות איך היה?" שאלה איב בשמחה.
"נהדר אימא" אמרה מירי "נפלא" אמרתי גם אני.
"טוב בנות, גלית אימא שלך התקשרה, היא רוצה שתבואי הביתה יש לה הפתעה בשבילך"
"אימא גם אני יכולה לבוא עם גלית?" התחננה מירי.
"גלית תחליט" אמרה לה איב והלכה למטבח.

אני החלטתי כבר. " יצאנו, ביי" אמרנו שתינו.

כשהגענו לביתי חיכתה לי אימא בפתח וחיוך גדול פרוש על פניה.
"בואו בנות היכנסו,אבל לפני ההפתעה אני רוצה לדעת כמה כסף בזבזת?" שאלה אמי .
"בזבזתי בערך 350 שקלים אני אתן לך את הכסף אחר כך אבל מה ההפתעה?" שאלתי
"היא מחכה לך בחצר " אמרה והובילה אותנו לדלת האחורית.

"אוי הוא כזה מתוק!!!" אמרתי כשפתחתי את הדלת.
לפני עמד אבא מחזיק בגור כלבים קטן ושחור .
"נכון ,לכלבה של אחת הלקוחות שלי הייתה בעיה בהריון, בסוף התברר שיש יותר מדי גורים בבטנה והייתי צריכה להוציא אותם במהירות אחרת הכלבה והגורים ימותו, לבסוף הצלחתי וכאות תודה היא הביאה לי את אחד הגורים" הסבירה אמי.
"אבא אני יכולה להחזיק אותו?" שאלתי
"ברור חמודה איך תקראי לו?" שאל אבי .
"אקרא לו ארתור" אמרתי וחיבקתי את הגור החדש.

כתבה: נעם בן מאיר

רק חמש מילים

אוף! אמרתי וזרקתי  את הכדור על הרצפה לאחר שהפסדתי עוד משחק בפעם המי יודע כמה. "הלוואי והייתי מצליח לנצח משחק אחד לפחות" יללתי.

"לך הביתה ותתאמן אולי תנצח בפעם הבאה" לגלג עלי אופק – "האלוף" , שהפעם הביס,רמס ו דרס אותי 6:0 6:1.  "די!!!" הפריד בינינו המאמן  "אופק לך הביתה, איתך, נעם , אני רוצה לדבר קצת" אמר. האמת, ממש לא רציתי לדבר עם אף אחד, אבל, הוא… הוא האיש היחיד שעדין מעריך אותי , אני חייב לשמוע מה יש לו להגיד לי. " אתה בא?" שמעתי אותו קורא לי . "אני רוצה להגיד לך כמה מילים" . התנתקתי ממחשבותיי ובאתי אליו "אל תדאג בסוף כן תטוס לצפות ברפאל נדאל, יום הולדת שמח!"

אחרי ששמעתי את שתי המילים ניתרתי ולקחתי את תיקי, אמרתי שלום חטוף למאמן ורכבתי אל אופני לביתי. כשהגעתי הביתה ראיתי את אימי מבשלת את ארוחת הערב. "נו איך היה ?"  שאלה אותי "היה טוב" שיקרתי. לא רציתי לאכזב אותה. "אמא, מחר בבוקר אגיד לך משהו מאוד חשוב " אמרתי לה ועליתי לחדרי.

הלילה עבר עלי בחלומות מה אני אעשה כדי שאצפה במשחק של רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר. "נעם אתה צריך לקום ומה אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר?" לחשה אימי.  "כואבת לי הבטן" אמרתי בשקט. בעצמי  לא ידעתי אם אני משקר "אמדוד לך את החום" נגעה אימא במצחי. "נראה לי שאתה יכול להישאר בבית היום. אני הולכת לעבודה, רק תלך בבקשה לאסוף את טלי מהגן" .

שמחתי להישאר לבדי.  רק טריקת הדלת הפרה את מחשבותיי. "מה אם אבי לא יסכים לתוכנית? , מה אם הוא יגיד שמאמן הטניס לא מספיק אחראי ? עליתי שתי קומות ונכנסתי אל חדרו של אבי שבאותו זמן היה עסוק ברשימת מסמכים. "אבא אני צריך לדבר איתך כמה דקות" אמרתי לו "טוב מה אתה רוצה ליום ההולדת?" אמר בקול רם "איך  אתה יודע שזה מה שרציתי לשאול אותך?" שאלתי, תמוה .

אחרי שעשיתי לאבי מאה פרצופים מתחננים סיפרתי לו . "מאמן הטניס שלי מזמין אותי לטיסה לספרד וצפייה במשחק של רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר במחיר מוזל הוא יבוא איתי, כמובן "אמרתי לו בעיינים מתחננות.  "מתי זה קורה ?" חקר אבי שרצה לדעת עד הפרט האחרון.  "בעוד חודש בדיוק" עניתי לו מנסה להפחית מחשיבותו של העניין בשבילי. "אחשוב על זה אם אמא" אמר אבי במבט מתלבט.  

לא הרגשתי שנרדמתי. לפתע התעוררתי  בבהלה, והתארגני בזריזות ללכת להביא את אחותי מהגן. לא הפסקתי לחשוב לרגע… אולי אשתפר באימון הקרוב ואצליח לקחת נקודות בלי לקוות לטעויות של היריב. הדרך עברה מהר משחשבתי, "נ-ע-ם" קראה טלי אחותי, נרגשת , בדרך חזרה הביתה נזכרתי שאימוני הטניס יסתיימו מחר ואז תחל עונת הטורנירים.
לא האמנתי הרבה בעצמי. גם העונה בטח לא אצליח לעשות שום דבר משמעותי.  אני בן 11! ויש לי רק ניצחון אחד! הרהרתי בליבי. באותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה : אם אפסיד גם היום, אני מפסיק לשחק ולא חשוב מה יגידו לי.

הגעתי לאימון  והתחממתי תוך כדי דיבור עם המאמן  "מי מחכה לי היום?" שאלתי . "גיל אורח מצפת בא לשחק מולך" ענה לי  בקול שקט. אחרי כמה דקות של חימום הגיע גיל. הוא הציג את עצמו כבן 12 עם 'רזומה' מפואר שכלל שני טורנירים קטנים באשקלון וגם תחרות קטנה בארה"ב. לאט לאט התחלתי לחשוש שמצפה לי עוד הפסד. המשחק התחיל, גיל גילה שליטה מדהימה חבט, הנחית,רץ, ואני….. אוף! עוד אכזבה , עוד רגע והדמעות זולגות !

כשנגמר המשחק בעוד הפסד צורב. ידעתי! זהו זה! אני לא ממשיך יותר!
בדרך הביתה אזרוק את כל ציוד הטניס שלי לפח האשפה . אני הולך להיפטר מכל זה.  "איפה הציוד שלך? "שאל אבי מיד כשראה אותי.  "זרקתי אותו לפח, נראה לי שהמשחק היום היה משחק הפרידה שלי" השבתי לו בקול חלש.

"למה?" שאל אולי אבא , כמעט בצעקה. "נמאס לי מההפסדים, ומהמשחק, בקיצור מהכל" השבתי.
אבי לא כעס. אולי, חשב לעצמו, כשהילד יירגע…. הכל יחזור למקומו.
"דרך אגב", אמר לי . "דברתי עם אמא והחלטנו לאפשר לך לנסוע למדריד".

הלכתי למיטה מהורהר. לרגע חשבתי שאני רוצה לעמוד מאחורי ההבטחה שהבטחתי לעצמי, וברגע האחר, הייתי לא שלם עם ההחלטה. אולי בכל זאת.. אמשיך, יש כל כך הרבה הזדמנויות עוד להצליח.

באמצע הלילה התעוררתי. "אני חייב  להחזיר את ציוד הטניס שלי" חשבתי .  רצתי בפיג'מה  לפח האשפה, מזיע ומתנשף, פתחתי אותו…. תודה לאל..
הציוד שלי עוד היה בתוכו.  נשמתי לרווחה הוצאתי את השקית. רצתי הביתה וחזרתי למיטה.

"בזזזז בזזזז" השעון המעורר זמזם ואני ידעתי שלא אוכל להתחמק מהאחריות הפעם. עלי ללכת לבית הספר. חיוך התפשט על פני כשנזכרתי. " מחר אני טס לספרד!!! " .

הדרך לשדה התעופה עברה במהירות.

"נוסעי טיסה 5198 למדריד, נא להגיע לרציף מספר 8" הכריז הרמקול.  המאמן אחז בידי והתחלנו לרוץ .
כשעליתי על המטוס, עדיין לא האמנתי שאני , נעם, רק בן 11  עומד לראות משחק טניס אמיתי.
"נא להדק את החגורות, אנו נוחתים" שמעתי את הדיילת שכעת הסבירה קצת על מדריד ואמרה שמזג האויר נעים ונוח . הידקתי את החגורה בציפייה. "האם באמת תהיה לי הזדמנות לראות אותו, פנים אל פנים? " עדיין לא האמנתי.

"יש לי הפתעה בשבילך" אמר המאמן ואני כבר חשבתי על איזה מחבט טניס חדש,"3 ניחושים" לחש המאמן, "נו אין לי כוח תגיד לי מה ההפתעה, תביא לי אותה ונלך למשחק" הפטרתי ברוגז קל "אוקי תספור עד 10 ואגיד לך למה הטסתי אותך עד לכאן" אמר המאמן עם חיוך מסתורי שאפף את פניו. ספרתי עד 10 ואחרי מה ששמעתי כמעט התעלפתי.

"באמת?" שאלתי "באמת אני הולך לשאול שאלה אחת את רפאל נדאל?" שאלתי וקפצתי מהתרגשות "כן! ואם אתה רוצה להגיע בכלל למפגש בוא" אמר המאמן שהוא ראה שאני רץ הוא רץ אחרי, ככה רצנו עד לחדר ההלבשה.

נכנסנו לחדר וראיתי אותו כן! זה היה הוא! נכנסתי עוד קצת ואז הוא אמר לי "Hola soy Rafael Nadal""(תרגום: שלום אני רפאל נדאל) "Te ves muy buen tenis" (תרגום:אתה נראה טוב מאוד בטניס") אמר לי רפאל נדאל . מאותו רגע אהבתי יותר מכל את המאמן שלי וטניס.
המשחק הסתים ורפאל נדאל ניצח! כשהגענו למלון התקלחתי ונרדמתי תוך כדי שאני חושב עד כמה אני מתגעגע לטניס.
כשהגעתי הביתה ראיתי על שולחני הודעה על טורניר מקומי בת"א.נסעתי אל הטורניר באוטובוס וחשבתי כל הדרך על טניס. בסיבוב הראשון שיחקתי מול מקומי הנחשב ככישרון, הזעתי אבל בסופו של דבר ניצחתי 7-6 6-2 ורצתי אל מאמני וישבתי לראות מול מי אני בשמינית. כך הגעתי עד לחצי הגמר עד ששם פגשתי את גיל מי שהפסדתי לו לפני שבועיים תמימים. גיל לקח במערכה הראשונה, אבל בהמשך התעליתי על עצמי וניצחתי אותו תוך שעה אחת בדיוק. בגמר שיחקתי מול אופק – "האלוף".  עמדתי לידו והקשבתי לו כשהוא התחיל לספר לחברו ולמאמנו החדש איך הוא קרע אותי במפגש  הקודם שלנו. הרגשתי איך  הבטחון שרכשתי קודם , הולך ונעלם. "אני חייב לנצח" אמרתי לעצמי. 

ניצחתי! 6-0 6-0 6-0 וזכיתי בגביע ובפרס כספי של 750 ₪ .
צבטתי את עצמי כלא מאמין והבנתי איך 5 מילים יכולות לשנות את הכל.

כתב:  נתנאל לנגרמן

הכתבה הכי טובה

"טוב, חברים. אז עד יום חמישי הבא, אני רוצה לקבל את 14 הכתבות הכי טובות שלכם. למי שירצה הארכה יש עד ראשון. אני סומך עליכם, ושיהיה לנו בהצלחה!" סיים גרשון, עורך העיתון, את דבריו וכולם החלו להתפזר.  ניגשתי אליו, "היי גרשון, מה העניינים?" "מתרגשים, את יודעת איך זה. אני רק מקווה שנספיק להוציא את העיתון בשלמותו עד יום העצמאות" הוא השיב. "טוב," עניתי כשאני מסתובבת לכיוון הדלת, "בהצלחה לכולנו!" אמרתי, יצאתי מחדר הישיבות ונכנסתי למשרד שלי, שהיה מבולגן מתמיד. "קדימה, לעבודה" אמרתי לעצמי בשקט והתחלתי לחשוב על מה לכתוב ואת מי לראיין. פתאום צצה לי מחשבה!  לראיין את אחת הדמויות שהכי השפיעו על המדינה שלנו בשנים האחרונות, אבל דמות מיוחדת. נזכרתי שלאחרונה שמעתי ברדיו על דוגמנית הצמרת גליה זוהר שנעלמה לאחר 6 שנות דוגמנות ולא חזרה לעולם הפרסום. "באמת מעניין מהו הסיפור שעומד מאחורי תעשיית הדוגמנות המצליחה שנקראת 'גליה זוהר'," חשבתי לעצמי וידעתי שלי תהיה כתבה מעולה.
"טוב, אז מחר ב-9:00 בבוקר, כמו שסיכמנו". אמרתי לגליה וניתקתי את השיחה. למחרת נפגשנו במשרד שלה בתל אביב.
"אז גליה", התחלתי את הראיון, "למה בעצם הפסקת לדגמן, לאחר 6 שנות פרסום רצופות?" "טוב, זה סיפור ארוך", היא מספרת, "בעצם הסיבה להפסקה הארוכה הזו בדוגמנות שלי היא תאונה שקרתה לבני, יותם, ששינתה את חיי.
לפני כמה חודשים היה לו יום הולדת וקניתי לו במתנה קורקינט ממונע.
הוא ממש שמח ונסע איתו יום יום לבית הספר.
לפני, בערך, שלושה שבועות, נסעתי ביחד איתו לבית הספר על הקורקינט החשמלי. לפתע, הקורקינט נתקע במשהו, ככל הנראה אבן, ואנחנו עפנו קדימה. מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה, מלאה בחבלות.  ניסיתי לקום. פתאום, ראיתי את בני שוכב על הרצפה כשמאפו נוזל המון דם ומתחתו שלולית קטנה של דם. התחלתי לבכות- מה עשיתי? חשבתי לעצמי, לא הייתי צריכה לקנות לו את המכשיר המקולל הזה." היא אמרה לי בעצב.
"לא חשוב שאחר כך לקחתי את יותם לבית החולים, הם טיפלו בו והוא נרפא, העיקר הוא שלא שמתי לב מה הפרסום עשה לי. במקום להכין לבני יום הולדת כמו שצריך, או לפחות להשקיע במתנה מקורית, קניתי לו קורקינט קטן שעולה 150 שקל.
מאז החלטתי שבני הרבה יותר חשוב מהפרסום, מהתהילה ומכל הצלחה כלשהיא ונפטרתי מעולם הזוהר." "וואו, איזה סיפור מרגש!  זה הולך להיות הכתבה הכי טובה בעיתון".
אמרתי לה בשמחה.
לאחר שבוע וחצי, ביום שלישי, יצא עיתון יום העצמאות ואני הרגשתי בשמיים.
שבוע לאחר יום העצמאות קיבלתי בדואר לביתי מכתב מגרשון, הבוס שלי, מנכ"ל עיתון "הדבר הבא" שבו אני עובדת, בו כתוב שהוא קיבל המון מחמאות על הכתבה שלי ושאני מקבלת קידום- אני הופכת לסגן מנהל העיתון! אני כל כך מאושרת…. כנראה אני באמת  הדבר הבא.

כתבה: רחל גרינברג

לא רוצה להפרד

"יסמין… יסמין ! תתעוררי ! … "   "אה…? מ..מה קרה ? איפה אני ? ".  התעוררתי ולא הבנתי היכן אני. היכן חבריי ? יוסי, דני, רוני, קובי, דנית, ליאל, לילך ו… כולם !  הרגשתי שאני חולמת. כל מה שקרה אמש , נשכח. " אמא ! היכן כולם ? " שאלתי . "יסמין חמודה , מי אלה כולם? "  "כל החברים שהיו איתי. היינו ביחד במסיבה ורקדנו ושרנו וכולנו היינו שמחים וגם עצובים, במסיבת סיום ! " אמרתי.
 אמא לא הבינה מה קרה לי: "מתוקה שלי, כל זה היה אתמול. את רקדת ושרת כל כך יפה וכל כך התרגשנו… היית מקסימה ! " אמרה. " אבל כל זה עבר ? למה אני לא זוכרת כלום ? אני לא מאמינה שזה נגמר…  אני לא אראה יותר את החברות שלי ? את לילי ? מה אעשה עכשיו ? " הרגשתי אבודה. לא האמנתי שהכול נגמר. סיימנו את כיתה ו'. עוד מעט אהיה בכיתה ז'. אבל, עד אז יש עוד מספר חודשים ושעורי התנ"ך נמשכים , כאילו השנה רק התחילה. 
"וילכו בני ישראל במדבר ארבעים שנה… "  קראה המורה מתוך ספר התנ"ך .                                                                            " אוי , נמאס לי…  אני רוצה כבר לגמור את השנה הזאת ולעבור לבית ספר אחר וללמוד עם מורים אחרים… "  לחשה לי לילי- חברתי הטובה. אני ולילי תמיד ביחד , כל דבר אנחנו עושות יחד. תמיד עוזרות אחת לשנייה ומתחלקות… אבל זהו. בשנה הבאה זה ייגמר. היא תעבור לבית ספר בעיר הקרובה  ואני  אשאר בתיכון שלנו כאן. לא הבנתי איך היא מתלהבת כל כך לקראת המעבר הקרוב.  " אינך מפחדת מבית ספר חדש ? אין שם אף אחד שאת מכירה "  אמרתי. " את צודקת. אבל את מכירה אותי , אני תמיד יכולה להכיר חברים חדשים" ענתה לי בביטחון גדול , כדרכה.  " אני לא יודעת איך אני אסתדר בבית הספר החדש. את יודעת שלוקח לי זמן להתחבר לילדים חדשים".  סיפרתי לה על הרגשותיי. "אבל יסמין , אני בטוחה שתסתדרי, ואת יודעת שאנחנו לומדות בבתי ספר קרובים. תמיד נשמור על קשר , ונשאר החברות הכי טובו…" .
 " לילי ויסמין ! אזהרה אחרונה ! מספיק עם הדיבורים האלה כל הזמן… "
קטעה את שיחתנו המורה שולה.

השיעור הסתיים ולאחריו היו עוד הרבה שעורים כאלו מעניינים יותר וכאלו מעניינים פחות. באחת ההפסקות שמעתי את רוני קוראת בשמי. " היי , יסמין ! חכי לי ! " התפלאתי, דווקא לא היינו חברות טובות כל כך בזמן האחרון. מה היא רוצה ממני, חשבתי. " , לאיזה בית ספר את עוברת ? " שאלה רוני. " אני נשארת בתיכון שלנו, ואת ? " שאלתי אותה. " מה ? באמת ? גם אני! איזה כיף, נהיה ביחד " התרגשה רוני. לא האמנתי שרוני שמחה כל כך להיות איתי , אבל , אולי דווקא כן. כשעוברים למקום חדש, כל אחד שמכירים יכול לעזור. חשבתי לעצמי שאני כבר  מרגישה יותר טוב לדעת שתהיה איתי מישהי שאני מכירה .

" יש ! אמא ! מחר חוזרים ללימודים ! נגמר חופש פסח! אני אראה שוב  את כולם ! "  דיברתי עם אימי בהתרגשות. " אני מבינה שהיה לך ממש קשה בחופש."  התלוצצה אמא.  " את יודעת שקשה לי ללא חבריי. איני יודעת איך אסתדר בשנה הבאה". חששתי.  " אל תדאגי מתוקה , אני בטוחה שתסתדרי בשנה הבאה. ובינתיים, לכי לישון, מחר חוזרים ללימודים".  הלכתי לישון מאושרת.
מחר אני אראה את כולם.
הגעתי לבית הספר ומרחוק ראיתי את לילי מתקדמת בריצה. "יסמין,  איזה כיף שהגעת ! בואי תעזרי לנו , אנו מכינים את התפאורה למסיבת הסיום". סיפרה לי לילי בהתרגשות. " מעכשיו ? אבל… יש עוד זמן , לא ? " היססתי. " יסמין , אל תהיי מצחיקה. המסיבה בסוף החודש . עוד כמה זמן נשאר ?" הופתעה לילי מתגובתי. "בואי ועזרי לנו. יהיה כיף ! הלכנו ביחד לאולם. בכל שנה מארגנים שם את המסיבה. כל הילדים מהשכבה היו שם והתחילו לקשט את המקום. כל קבוצה עשתה משהו אחר. אני ולילי צבענו את התפאורה. כולנו הרגשנו את ההתרגשות לקראת סוף השנה.

מחר המסיבה. אני לא מאמינה שזה נגמר. מחר ניפגש בפעם האחרונה. טוב , נכון שרוני עוברת איתי לבית הספר החדש, אבל עדיין… מה עם החברים האחרים?
למה צריך להיפרד ?. "יסמין , קדימה ! בואי למיטה, כבר מאוחר " שמעתי את אמא קוראת לי.  " טוב אמא , אני מגיעה ! "  כדאי לי לישון טוב הלילה, כי מחר היום הגדול.

"יסמין, איפה את ? רוני ! ראית את יסמין ?" שאלה לילי. "לא. מה קרה ?" שאלה רוני. " אני לא מוצאת אותה בשום מקום" נלחצה לילי. "מה.. אבל היא צריכה לעלות לבמה . מה נעשה ? יסמין !  יסמין !" . שמעתי שמחפשים אותי, אבל לא רציתי לצאת מתא השירותים. חשבתי שאם אשאר שם אז אולי זה יעכב את הפרידה. … יצאתי בחשש . הבנתי שזה לא יעזור.  " יסמין , איפה  היית ? כולם מחפשים אותך . תורך לעלות עכשיו". אמרה לילי.  " טוב , אני עולה". שמעתי את כולם מוחאים כפיים ומחכים שאתחיל את ההצגה. אך לא היה לי אומץ. ראיתי את לילי מהצד והסתכלתי אליה במבט מתחנן לעזרה. פתאום התחילה המוזיקה ולילי באה לידי, החזיקה לי את היד ועלתה איתי לבמה, שרנו ,רקדנו ונהננו כל כך. בסוף ההצגה כולנו השתחווינו. ראיתי את אמא בקהל מוחאת לי כפיים והבנתי שסתם דאגתי. תמיד נוכל להישאר בקשר, נוכל לדבר בטלפון ולהיפגש מידי פעם. תמיד נשאר חברות .

 כתבה: גלי בן חיים

את באה איתי ? כן או לא ?

השעון המעורר צלצל. קמתי, הסתכלתי במראה ושוב ראיתי ילדה רזה וצנומה עם עיניים ירוקות כהות, עם שער חום רגיל  ואף קטן, התלבשתי בטרנינג זרוק שמצאתי והכנתי לעצמי כריכים. ההורים- כמו תמיד לא היו בבית. " מזמן יצאו" אמרתי לעצמי בזמן שיצאתי החוצה לחכות לאוטובוס הגעתי לבית הספר התיישבתי במקום וחיכיתי למורה, ושוב לא שמעתי אף אחד קורא לי או אומר:
" הי מאיה בואי!" כולם היו עסוקים בלשחק כדורגל או לדבר על תסרוקות ו'לק', הרגשתי בודדה ,
לבד בלי אף אחד שדואג לי אפילו לא אמא שלי.

דילן, (יון תומרקין) מתוך סדרת טלוויזיה "האי" בגלימת התכלת  .

בהפסקה לקחתי את הכריך עם הגבינה הצהובה ויצאתי לספסל מתחת לעץ החרובים "תחזיקי מעמד" אמרתי לעצמי, "רק עוד שמונה חודשים נותרו עד לחופש הגדול". סוף היום הגיע.
הגעתי הביתה ונזרקתי על הספה בסלון.  כשהלכתי לישון, הייתה לי תחושה מוזרה. הרגשתי שאני עומדת לחלום משהו בלילה הזה שישנה את חיי לנצח.

נפלתי לשינה עמוקה ובחלומי, אני , בתוך מוסד נטוש ואפלולי.
מנסה לברוח ולא מצליחה. פתאום מתקרב אלי יצור שחור גדול וחזק. מתקרב ומתקרב וברגע שהוא כמעט ותופס אותי מופיע אביר עם גלימה בצבע תכלת שמציל אותי מהיצור הנורא, ואז פתאום הוא מסתובב אליי לאט לאט. ברגע שעמדתי לראות את פניו התעוררתי.  חזרתי לישון שוב. הסיוט חזר על עצמו פעם אחרי פעם אחרי פעם . התעוררתי שוב.  כולי רטובה מזיעה ומפוחדת ממה שראיתי, לא הבנתי מה קורה, אני חולמת או הוזה, האם זו נבואה ?

קמתי ובלי שרציתי מצאתי את עצמי בבית הספר. היום עבר משעמם כרגיל ובסוף הלימודים יצאתי לכיוון השער. פתאום ראיתי שולי גלימה בצבע תכלת בדיוק כמו של האביר שנגלה אלי בחלום הלילה. בעודי תוהה, מה פשר הדברים שקורים לי , נעלמה הגלימה. החלטתי שזה או עכשיו או לעולם לא, והתחלתי לרוץ ולרוץ אחרי הגלימה שהלכה ונעלמה.  אני שבריצות תמיד נכשלתי והייתי הילדה הכי עצלנית בכיתה וככה גם רזה וצנומה, רצתי יותר מהר מכל הבנים יחד. נפלתי, נפצעתי, ירד לי דם אבל לא עצרתי המשכתי לרוץ, לקפוץ.
ככל שרצתי יותר מהר ככה הגלימה התרחקה יותר מהר ומהר ממני. לבסוף הגעתי למבנה נטוש וחשוך,  "בדיוק כמו בחלום" , אמרתי לעצמי. לפתע ראיתי את האביר הוא הסתובב אלי באיטיות ואז ראיתי את פניו: שערו היה בצבע חום כהה, היה לו פה גדול ועיניים גדולות ובצבע תכלת (ברור!). הוא התחיל לדבר אלי ואמר: " מאיה, את היחידה שיכולה לשחרר את עצמך מהכוח הנורא והאפל,  הפחדים שלך!"
הייתה שתיקה ארוכה.  "מה הוא רוצה לומר לי? למה דווקא לי ? במה אני מיוחדת?" והוא , כאילו קרא את מחשבותיי והוסיף: " אני יודע שאת לא מבינה מה אני רוצה ממך אבל את מיוחדת.  אני נשלחתי מממלכה רחוקה כדי לבצע משימה חשובה: לשחרר אותך מהפחדים שלך כדי שתוכלי לבוא איתי לממלכה שלי". "מה?" חשבתי " אני ? אני מיוחדת? איזה ממלכה? מה אתה רוצה ממני? לפני יומיים חייתי חיים רגילים ועכשיו הוא בא ומפיל עליי את זה? מה אני אמורה לעשות, שמישהו יעזור לי… בבקשה!"ושוב כאילו קרא את מחשבותיי אמר: " אני מבין אותך גם אני הייתי נבהל אם היו מציעים לי לבוא למקום אחר ולהתחיל חיים חדשים אבל אני מאמין בך ומכיר אותך טוב יותר מכולם, אז מה את אומרת?

              את באה איתי? כן או לא?

כתבה: ניצן סוויסה

בלי מילים

צלצול צורם נשמע באוויר, אמא הרימה את הטלפון ואחרי כמה שניות צעקה לי "רותם טלפון, זאת אמא של נילי" רצתי ולקחתי מידה את השפופרת במהירות "שלום" אמרתי  "שלום מה נשמע?" פתחה אמא של נילי, רותי בשיחת חולין "מעולה", קטעתי אותה "נילי לידך?" "בטח" צחקה "רצינו רק לשאול אם את רוצה לבוא אלינו" אמרה "כלומר נילי ביקשה "תיקנה את עצמה במהירות "אה ו…" היא עצרה לרגע ונשמה עמוק "תתכונני למשהו שישאיר אותך המומה! " "מה" שאלתי בסקרנות אני שונאת הפתעות! הם מוציאות את הנשמה! "חכי ותראי" סיימה רותי את השיחה כשהיא משאירה אותי עם ניחושי. סגרתי את הטלפון ורצתי לחדר להתארגן,
לא לפני שביקשתי מאמא שתסיע אותי. כשהתלבטתי מה ללבוש נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו.
זה היה בחנוכה, ההורים הבטיחו לקחת אותנו לטיול ולאחר מכן ללונה-פרק. אחרי 'ניג'וסים' רבים קיימו. הטיול היה הצלחה עצומה, הנסיעה ללונה פרק הייתה נרגשת מאוד לקראת כל המתקנים.
בהתחלה נהנתי מאד אבל כשעליתי על האנקונדה אף אחד לא הסכים לעלות איתי, וכשירדתי לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה באזור. נבהלתי מאד והתחלתי לצעוק "אמא, אמא" מזווית העין ראיתי ילדה לא מוכרת מתקרבת ועל פניה הבעה נעימה "ראית אולי את ההורים שלי? " שאלתי אותה בתקווה היא נדה לשלילה בראשה וסימנה לי בידה לבוא אחריה.
 לא הבנתי למה היא לא מדברת אבל בכל זאת באתי אחריה. הגענו אל אישה שנראתה כאמה והילדה עשתה המון תנועות מוזרות בידיים.  האם הנהנה מדי פעם כאילו היא מדברת איתה. הבטתי בשתיהן, מבולבלת .  האם שמה לב לכך ופנתה אלי בחביבות "שלום אני רותי וזאת הבת שלי נילי". "היא אילמת" הוסיפה כשהבחינה במבטי התוהה,  "היא אמרה לי שאיבדת את ההורים שלך" ניווטה את השיחה למקום אחר. "כן" שיתפתי איתה פעולה "אולי יש לך טלפון שאני אוכל להתקשר אליהם"? שאלתי.  "כן" ענתה לי "בשמחה, מה המספר"? התקשרנו להורי, והכול נגמר בטוב.

מאז נעשינו חברות הכי טובות. קשה להיות חברות בלי לדבר ובהתחלה כל פעם שנפגשנו נילי החזיקה ביד דף ועיפרון וכתבה לי כל מה שרצתה להגיד, במשך הזמן למדתי את שפת הסימנים ועכשיו אני מדברת את שפת הסימנים ומבינה אותה באותה מידה כמו נילי. זה משעשע לדבר ככה עם מישהי שיודעת לדבר אבל כאן אין בררה וזה פשוט עצוב. בשיעורים נילי כותבת על דף כל מה שהיא רוצה להגיד ומרימה את הדף, בכיתה אלף לפני שהיא ידעה לכתוב הייתה איתה סייעת אבל מהרגע שהיא למדה לכתוב היא בלעדיה. אילו רק נילי יכלה לדבר.

"רותם" קריאתה של אמא העירה אותי משרעפי, "את מוכנה? אני רוצה לצאת".
בדרך ניסיתי להוציא מאמא את הסוד, אך היא לא הסכימה לגלות לי. כשהגענו לא חיכיתי אפילו שאמא תכבה את האוטו. ירדתי, רצתי אל דלת הכניסה ודפקתי. "כן" אמר קול בלתי מוכר "פתוח" פתחתי את הדלת בסערה, מאחוריה עמדה נילי כשחיוך פרוש על שפתיה "מה נשמע"? שאלה נילי,     "מה" גמגמתי "את מ..מדברת"?! היא צחקה וחשפה את שיניה הלבנות, היה לה קול נעים כזה, מתגלגל. "נכון הפתעה יפה"? שאלה בחיוך. "עברתי  ניתוח מיוחד, חדשני. איזה רופא מיוחד מאמריקה הגיע לארץ. רותי הופיעה מאחוריה ואמרה לנו: "בנות למה אתן עומדות בפתח? בואו תיכנסו". כשהגענו לחדרה נילי החלה לפטפט, סתם על הבית ספר על הכיתה, היא לא דיברה על הניתוח. היא הסבירה לי שהיא פשוט נהנית לדבר, להרגיש שיוצא לה קול וצלילים מהגרון. "זו תחושה נפלאה" אמרה לי "שאנשים מבינים אותי". המשכתי את הנושא שהיא פתחה ושאלתי אותה אם הניתוח כאב. "הניתוח היה בהרדמה מלאה ולא הרגשתי כלום" היא ענתה לי  "גם לא אחר-כך". היא היססה מעט לפני שדיברה שוב. "אני לא יודעת מה לחשוב" אמרה לאחר זמן מה "זה כיף לדבר כמובן, אבל אני לא יודעת מה יהיה עכשיו,  מה אם כל הילדים היו חברים שלי רק בגלל שריחמו עלי ועכשיו לא יהיו לי חברים"? היא חיבקה את הכרית שהייתה מונחת על המיטה "מה אם אני אשאר לבד"? קולה שבקע מתוך הכרית נשמע חנוק. "מה את חושבת"  שאלתי אותה בעדינות תוך שאני מלטפת את שערה בתנועות מנחמות. אני עדיין לא התאוששתי מההלם אבל להרגיע חברה אני תמיד מוכנה. "את חושבת שמישהו יוותר על חברה נפלאה כמוך"?

כתבה: איילה הולצמן

המסיבה של יוני

"יוני, יוני, יוני".שמעתי מישהו קורא בשמי.  "אה… מה… מה ? 63". מצטער מלמלתי "נרדמתי באמצע השיעור".  "אם לא תוכל לחזור על מה שאמרתי עכשיו, אתה תרותק היום אחרי בית הספר" אמרה המורה.
"ממ… אמרת שדוד בן גוריון היה ראש הממשלה הראשון", ניסיתי בלי לחשוב. "לא יוני אנחנו בכלל בשיעור גיאוגרפיה ואני אמרתי שישראל היא אחת המדינות ששוכנות לחופי הים התיכון". היא הגבירה את קולה (כאילו כדי להיות בטוחים שכולם שומעים ולא רק אני ):  "אתה מרותק אחרי בית הספר".

היום היה היום הגרוע ביותר שלי השנה. אני בדרך כלל מקשיב , תמיד כשהמורה פונה אלי אני יודע את התשובה . "מה קרה לי היום? אני לא יודע" חשבתי בליבי. השיעור נמשך ולא הבנתי על מה הם מדברים בכלל.
אמש לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי מחשבות על יום ההולדת שלי מחר.
אתם מבינים… בכיתה שלי יש מין 'חוק כזה' שבנים מזמינים למסיבות שלהם רק בנים, אין כניסה לבנות למסיבה של בנים!. לי זה לא מתאים… יש אחת בכיתה שלי שאני מחבב ואני רוצה להזמין אותה. אני חושש מהחברים שלי בגלל החוק המטופש הזה, הם עוד יצחקו עלי.

בבוקר, לאחר לילה של מחשבות החלטתי להזמין אותה ואת החברות שלה.
גם היום לא הייתי מרוכז בשיעור כי הייתי עסוק בלמצוא דרך להזמין אותה. הגיע סוף היום, השיעור הסתיים וכולם הולכים ונעלמים לבתיהם. לרגע לא ראיתי אותה אז חשבתי לוותר על הרעיון אך פתאום ראיתי אותה בין כל הילדים.
רצתי אחריה ואמרתי לה "אני רוצה שאת והחברות שלך תבואו למסיבה שלי". היא נדהמה ושאלה "אתה בטוח?, החברים שלך יצחקו עליך" "לא אכפת לי, שיצחקו", אמרתי.

למחרת , אחרי הצהריים הגיעו לביתי כל חבריי ,
אבל אף לא אחת הבנות  הגיעה.
לאחר חצי שעה ויתרתי על הרעיון שהיא תבוא .

חצי שעה עברה כבר אנחנו, הבנים , בילינו במשחקי כדור בחוץ,
לפתע נשמעה דפיקה קלה בדלת . עניתי "מי זה?",

 

היא  פתחה את הדלת ואמרה "שלום, מזל טוב לך" , היא לבשה שמלה ורודה  היה לה מבט שמח ועיניים נוצצות.  כל החברות שלה עמדו מאחרויה.
גם הן הביאו לי מתנות ואני שמחתי שהיא  העיזה להגיע. הבנים נראו כל כך מבולבלים והם החלו לבוא אלי בטענות שהבנות פה. "הן יקלקלו את כל המסיבה עם משחקי הבנות שלהן " אמרו לי.

"זאת היום הולדת שלי ורציתי להזמין גם אותן" עניתי.
אחד הבנים אמר לפתע "הוא צודק, זאת המסיבה שלו ומי שלא רוצה לחגוג עם בנות שילך". פתאום כולם שתקו אף אחד לא דיבר ולא זז. קטעתי את השתיקה שהשתררה.  "יאללה מסיבה!" אמרתי. לרגע השתררה דממה , המוסיקה שנוגנה קודם בווליום מטורף, נשמעה חלשה. מישהו, לא שמתי לב, אפילו מי זה היה, הגביר פתאום את המוסיקה.  כולם קמו ורקדו.  הבנות רקדו עם הבנים בלי בושה.

בסוף המסיבה כולם אמרו לי שהם שמחים שהזמנתי את הבנות כי זה שבר את הקרח בין הבנים והבנות. "היה יותר כיף ברגע שהבנות באו" אמר אחד הבנים.  "הן עשו שמח ורקדו יותר מכולם" הוא הוסיף.  אחרי שכולם הלכו נשארה רק שירי –  הילדה שאני מחבב. "היה לי ממש כיף" היא לחשה לי. נתנה לי נשיקה  על הלחי ויצאה.

כתב: שחר הרוש

 

השיקוי

היה היתה פעם בת מלך יפה, אריאנה שמה. כשבגרה, נשאו אליה את עיניהם רבים בממלכה. במיוחד חשקו בה, פפיון, בנו של  לופרון המכשף והרוזן אדוארד שהיה בטוחשהוא זה שיזכה באהבתה.

 ערב אחד בעודם יושבים בחדרם, התכופף לופרן, המכשף ולחש לאחיו התאום, וורשון: "בני- פפיון, מבקש ממני שאשיא לו את אריאנה היפה, בת המלך! " קולו נעשה רם וגבוה יותר עם כל מילה עד שצעק ממש. "ש..ש..ש" היסה אותו וורשון "אתה רוצה שידעו שהייתי מעורב בזה?"  "מצטער," אמר לופרן "אבל אריאנה דוחה אותו שוב ושוב בקש, תן לי את השיקוי שיש בידיך , שאם לא אני  נאלץ לקחת אותה בשבי ולהשיא אותה בעל כורחה" .
וורשון הרים את העששית והאיר את החדר. "בסדר" אמר לבסוף .
"אקרא לאשתי " "מה פתאום? " קרא לופרן בתדהמה. אבל וורשון כבר הקיש באצבעותיו וזימן משרת  קטן ורזה ששאל, תוך כדי קידה עמוקה "אדוני רוצה שאקרא לגברת? " שאל.  וורשון הנהן ושילח את המשרת לדרכו. לפתע נישמע קול פקיעה ועלמה כבת 6 הופיעה. "אשתך? " שאל לופרן בנימוס "כן," השיב וורשון "תכירו!" רוניה ולופרן לחצו ידיים והנהנו. "רוניה,תביאי את השיקוי" אמר המכשף "בסדר" השיבה הילדה הקטנה היא שלתה מכיסה סוכריות טופי מעוכות, ארבעה מסמרים חלודים, בובת סמרטוטים קרועה, וופל שוקולד נגוס, ובקבוקון כסף קטן "אה, הנה סה" קראה בקול דק.  היא הושיטה לוורשון את הבקבוקון והתחילה לאסוף את אוצרותיה בחזרה לכיס. לפתע שלפה את בובת הסמרטוטים בחזרה ואמרה בקולה המצחיק "אתה יכול לעסות קסם סהפנים סל בובה סולינדה יהיו עסויות מחרסינה סינית? "  "כן,כן " אמר המכשף בהיסח הדעת "אבל לא עכשיו" הוסיף.  "מתי כן?" חקרה הקטנה.  "אני לא יודע" השיב המכשף.  " אולי בעוד סעה" אמרה  הילדה והסתלקה משם.  המכשף כסוף השער נתן ללופרן את הבקבוקון, ואמר לו  "לך מהר לביתך" בנך כבר מחכה לך. לופרן התנדף בקול פקיעה  והופיע באולם הכס שלו.

בנו, פפיון חיכה לו שם וברגע שהופיע התחיל לצרוח עליו "איפה אריאנה! הבטחת לי שאשא אותה לאישה! תביא אותה לכאן עכשיו!" "הרגע" קרא לופרן "הבאתי לך שיקוי אהבה", רק תשקה אותה ממנו וכבר תפול לרגליך.  פפיון התחיל לעשות שמיניות באויר  מרב אושר "תודה! אבא תודה! אין כמוך!"  "אבל איך השיקוי יגיע אל אריאנה? "  שאל פפיון.  "אל תדאג " השיב לו לופרן "קסמי ידועים בכל הממלכה".   

 באותו הזמן בארמון, ישבה אריאנה על כורסא גדולה בחדרה המלכותי, הורוד- לבן. היא לבשה שמלה בצבע לילך בהיר ,וענדה לאוזניה חישוקי כסף קטנים. לצווארה ענדה שרשרת כסף דקיקה שעליה נתלתה אבן בגווני סגול שונים . המשרת נכנס לחדרה והכריז: "הרוזן אדוארד דה ריין! ". הרוזן היה גבוה וכהה שער. הוא התיישב למולה על כורסא נאה בצבע לבן ואמר "אריאנה, הכול מוכן, הגיע הזמן שנתחתן". אריאנה השתתקה. לבסוף הפר את השתיקה "נו? " שאל "את נראית חיוורת ". היא  נאנחה "כן ", היא אמרה, "אבי הבטיח אותי  לפפיון"  אדוארד האדים מכעס. "מה? לפפיון? אבל… אבל הוא שונא מקלחות ומסריח! " אריאנה חייכה "זה לא מדויק ,פפיון אוהב מאוד להתרחץ, פשוט הסבון גוף שלו בריח ביצים סרוחות עם תמצית גזר רקוב, הדאודורנט שלו בניחוח חלב מקולקל, והאבקת כביסה שלו בריח של פגרים" אדוארד נראה מופתע "מאיפה את יודעת? " שאל.  אריאנה העמידה פנים שלא שמעה אותו. אדוארד חזר על בקשתו , כמעט התחנן על נפשו. "מה איכפת לך? בואי נתחתן בכול זאת! " "איך נעשה זאת ? "  שאלה.  " תארזי תיק קטן, ושימי בו כל מה שאת צריכה, כסף ותכשיטים, ואבנים יקרות ופסלוני הזהב ההם שאת אוספת. רק תדאגי  שא יהיה כבד מידי, כי את צריכה לסחוב את זה. "  "למה? " שאלה מופתעת מהתוכנית. "אני ואת נעבור לצרפת, שם נוכל לחיות בשקט בלי הפפיון הזה" ענה אדוארד  " בסדר " השיבה אריאנה.  "סיפור הכיסוי שלנו יהיה כזה: מרוב צער על זה שלא נענית להצעת הנישואין שלי, אני הולך מכאן ולא אשוב עוד לעולם" "ואני" שאלה,  "את תהיי המשרתת שלי " ענה.

עברו יומיים בלבד, ובחצות בדיוק יצאה אל  גן הארמון נערה צעירה בבגדי משרתת ותיק קטן על גבה.  כעבור מספר דקות הופיע לידה בחור בבגדי נער אורווה. שניהם יצאו בשקט מהטירה.  אריאנה רעדה. אולי מקור, ואולי מפחד "את בסדר? " שאל אדוארד " אני מפחדת" לחשה אריאנה "אל תפחדי, נסיכה. אנחנו מתחילים עכשיו חיים חדשים ".

לופרן המכשף רתח מזעם לאחר העלמות הנסיכה. הוא היה משוכנע שידו של המלך בדבר, ונשבע לנקום על הבושה שנגרמה לו הוא ניסה להתנקש בחיי המלך ללא הצלחה אבל נתפס ונשלח למאסר.
פפיון חלה מצער ולאחר שהחלים הקים משרד שידוכים מצליח.
המלך והמלכה ידעו שבתם חיה באושר עם אהוב ליבה והתגברו על חסרונה. וורשון הפך את הפנים של בובה סולינדה לחרסינה סינית, והם עברו לסין.
אריאנה והרוזן אדוארד נישאו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

 כתבה: שקד לדרברג