אוף! אמרתי וזרקתי את הכדור על הרצפה לאחר שהפסדתי עוד משחק בפעם המי יודע כמה. "הלוואי והייתי מצליח לנצח משחק אחד לפחות" יללתי.
"לך הביתה ותתאמן אולי תנצח בפעם הבאה" לגלג עלי אופק – "האלוף" , שהפעם הביס,רמס ו דרס אותי 6:0 6:1. "די!!!" הפריד בינינו המאמן "אופק לך הביתה, איתך, נעם , אני רוצה לדבר קצת" אמר. האמת, ממש לא רציתי לדבר עם אף אחד, אבל, הוא… הוא האיש היחיד שעדין מעריך אותי , אני חייב לשמוע מה יש לו להגיד לי. " אתה בא?" שמעתי אותו קורא לי . "אני רוצה להגיד לך כמה מילים" . התנתקתי ממחשבותיי ובאתי אליו "אל תדאג בסוף כן תטוס לצפות ברפאל נדאל, יום הולדת שמח!"
אחרי ששמעתי את שתי המילים ניתרתי ולקחתי את תיקי, אמרתי שלום חטוף למאמן ורכבתי אל אופני לביתי. כשהגעתי הביתה ראיתי את אימי מבשלת את ארוחת הערב. "נו איך היה ?" שאלה אותי "היה טוב" שיקרתי. לא רציתי לאכזב אותה. "אמא, מחר בבוקר אגיד לך משהו מאוד חשוב " אמרתי לה ועליתי לחדרי.
הלילה עבר עלי בחלומות מה אני אעשה כדי שאצפה במשחק של רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר. "נעם אתה צריך לקום ומה אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר?" לחשה אימי. "כואבת לי הבטן" אמרתי בשקט. בעצמי לא ידעתי אם אני משקר "אמדוד לך את החום" נגעה אימא במצחי. "נראה לי שאתה יכול להישאר בבית היום. אני הולכת לעבודה, רק תלך בבקשה לאסוף את טלי מהגן" .
שמחתי להישאר לבדי. רק טריקת הדלת הפרה את מחשבותיי. "מה אם אבי לא יסכים לתוכנית? , מה אם הוא יגיד שמאמן הטניס לא מספיק אחראי ? עליתי שתי קומות ונכנסתי אל חדרו של אבי שבאותו זמן היה עסוק ברשימת מסמכים. "אבא אני צריך לדבר איתך כמה דקות" אמרתי לו "טוב מה אתה רוצה ליום ההולדת?" אמר בקול רם "איך אתה יודע שזה מה שרציתי לשאול אותך?" שאלתי, תמוה .
אחרי שעשיתי לאבי מאה פרצופים מתחננים סיפרתי לו . "מאמן הטניס שלי מזמין אותי לטיסה לספרד וצפייה במשחק של רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר במחיר מוזל הוא יבוא איתי, כמובן "אמרתי לו בעיינים מתחננות. "מתי זה קורה ?" חקר אבי שרצה לדעת עד הפרט האחרון. "בעוד חודש בדיוק" עניתי לו מנסה להפחית מחשיבותו של העניין בשבילי. "אחשוב על זה אם אמא" אמר אבי במבט מתלבט.
לא הרגשתי שנרדמתי. לפתע התעוררתי בבהלה, והתארגני בזריזות ללכת להביא את אחותי מהגן. לא הפסקתי לחשוב לרגע… אולי אשתפר באימון הקרוב ואצליח לקחת נקודות בלי לקוות לטעויות של היריב. הדרך עברה מהר משחשבתי, "נ-ע-ם" קראה טלי אחותי, נרגשת , בדרך חזרה הביתה נזכרתי שאימוני הטניס יסתיימו מחר ואז תחל עונת הטורנירים.
לא האמנתי הרבה בעצמי. גם העונה בטח לא אצליח לעשות שום דבר משמעותי. אני בן 11! ויש לי רק ניצחון אחד! הרהרתי בליבי. באותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה : אם אפסיד גם היום, אני מפסיק לשחק ולא חשוב מה יגידו לי.
הגעתי לאימון והתחממתי תוך כדי דיבור עם המאמן "מי מחכה לי היום?" שאלתי . "גיל אורח מצפת בא לשחק מולך" ענה לי בקול שקט. אחרי כמה דקות של חימום הגיע גיל. הוא הציג את עצמו כבן 12 עם 'רזומה' מפואר שכלל שני טורנירים קטנים באשקלון וגם תחרות קטנה בארה"ב. לאט לאט התחלתי לחשוש שמצפה לי עוד הפסד. המשחק התחיל, גיל גילה שליטה מדהימה חבט, הנחית,רץ, ואני….. אוף! עוד אכזבה , עוד רגע והדמעות זולגות !
כשנגמר המשחק בעוד הפסד צורב. ידעתי! זהו זה! אני לא ממשיך יותר!
בדרך הביתה אזרוק את כל ציוד הטניס שלי לפח האשפה . אני הולך להיפטר מכל זה. "איפה הציוד שלך? "שאל אבי מיד כשראה אותי. "זרקתי אותו לפח, נראה לי שהמשחק היום היה משחק הפרידה שלי" השבתי לו בקול חלש.
"למה?" שאל אולי אבא , כמעט בצעקה. "נמאס לי מההפסדים, ומהמשחק, בקיצור מהכל" השבתי.
אבי לא כעס. אולי, חשב לעצמו, כשהילד יירגע…. הכל יחזור למקומו.
"דרך אגב", אמר לי . "דברתי עם אמא והחלטנו לאפשר לך לנסוע למדריד".
הלכתי למיטה מהורהר. לרגע חשבתי שאני רוצה לעמוד מאחורי ההבטחה שהבטחתי לעצמי, וברגע האחר, הייתי לא שלם עם ההחלטה. אולי בכל זאת.. אמשיך, יש כל כך הרבה הזדמנויות עוד להצליח.
באמצע הלילה התעוררתי. "אני חייב להחזיר את ציוד הטניס שלי" חשבתי . רצתי בפיג'מה לפח האשפה, מזיע ומתנשף, פתחתי אותו…. תודה לאל..
הציוד שלי עוד היה בתוכו. נשמתי לרווחה הוצאתי את השקית. רצתי הביתה וחזרתי למיטה.
"בזזזז בזזזז" השעון המעורר זמזם ואני ידעתי שלא אוכל להתחמק מהאחריות הפעם. עלי ללכת לבית הספר. חיוך התפשט על פני כשנזכרתי. " מחר אני טס לספרד!!! " .
הדרך לשדה התעופה עברה במהירות.
"נוסעי טיסה 5198 למדריד, נא להגיע לרציף מספר 8" הכריז הרמקול. המאמן אחז בידי והתחלנו לרוץ .
כשעליתי על המטוס, עדיין לא האמנתי שאני , נעם, רק בן 11 עומד לראות משחק טניס אמיתי.
"נא להדק את החגורות, אנו נוחתים" שמעתי את הדיילת שכעת הסבירה קצת על מדריד ואמרה שמזג האויר נעים ונוח . הידקתי את החגורה בציפייה. "האם באמת תהיה לי הזדמנות לראות אותו, פנים אל פנים? " עדיין לא האמנתי.
"יש לי הפתעה בשבילך" אמר המאמן ואני כבר חשבתי על איזה מחבט טניס חדש,"3 ניחושים" לחש המאמן, "נו אין לי כוח תגיד לי מה ההפתעה, תביא לי אותה ונלך למשחק" הפטרתי ברוגז קל "אוקי תספור עד 10 ואגיד לך למה הטסתי אותך עד לכאן" אמר המאמן עם חיוך מסתורי שאפף את פניו. ספרתי עד 10 ואחרי מה ששמעתי כמעט התעלפתי.
"באמת?" שאלתי "באמת אני הולך לשאול שאלה אחת את רפאל נדאל?" שאלתי וקפצתי מהתרגשות "כן! ואם אתה רוצה להגיע בכלל למפגש בוא" אמר המאמן שהוא ראה שאני רץ הוא רץ אחרי, ככה רצנו עד לחדר ההלבשה.
נכנסנו לחדר וראיתי אותו כן! זה היה הוא! נכנסתי עוד קצת ואז הוא אמר לי "Hola soy Rafael Nadal""(תרגום: שלום אני רפאל נדאל) "Te ves muy buen tenis" (תרגום:אתה נראה טוב מאוד בטניס") אמר לי רפאל נדאל . מאותו רגע אהבתי יותר מכל את המאמן שלי וטניס.
המשחק הסתים ורפאל נדאל ניצח! כשהגענו למלון התקלחתי ונרדמתי תוך כדי שאני חושב עד כמה אני מתגעגע לטניס.
כשהגעתי הביתה ראיתי על שולחני הודעה על טורניר מקומי בת"א.נסעתי אל הטורניר באוטובוס וחשבתי כל הדרך על טניס. בסיבוב הראשון שיחקתי מול מקומי הנחשב ככישרון, הזעתי אבל בסופו של דבר ניצחתי 7-6 6-2 ורצתי אל מאמני וישבתי לראות מול מי אני בשמינית. כך הגעתי עד לחצי הגמר עד ששם פגשתי את גיל מי שהפסדתי לו לפני שבועיים תמימים. גיל לקח במערכה הראשונה, אבל בהמשך התעליתי על עצמי וניצחתי אותו תוך שעה אחת בדיוק. בגמר שיחקתי מול אופק – "האלוף". עמדתי לידו והקשבתי לו כשהוא התחיל לספר לחברו ולמאמנו החדש איך הוא קרע אותי במפגש הקודם שלנו. הרגשתי איך הבטחון שרכשתי קודם , הולך ונעלם. "אני חייב לנצח" אמרתי לעצמי.
ניצחתי! 6-0 6-0 6-0 וזכיתי בגביע ובפרס כספי של 750 ₪ .
צבטתי את עצמי כלא מאמין והבנתי איך 5 מילים יכולות לשנות את הכל.
כתב: נתנאל לנגרמן